מעגלי הקשבה בטייבה-ג'נין כדרך להעצמה – טלי צחור

מאת טלי צחור

…פעמים רבות כאשר אני פוגשת חברים ערבים מן השטחים ומישראל, אני חושבת את המחשבה הבאה: "אם היינו עוורים וחרשים בכלל לא היינו רואים שיש הבדל ביננו לבין האנשים האלה… החושים הללו, שלרוב אנו כה נהנים מהם, מוליכים אותנו שולל בזיהוי האנשים ויצירת תדמיות עליהם…"

המחסום:  יודעים כאשר מגיעים למחסום ביננו לבין הרשות.  הנוף תמיד משתנה. ההרים או הגבעות או המישורים מגולחים למשעי על ידי דחפורים וציוד כבד. מיד רואים חומות של בטון. גדרות תייל. גדרות כפולות, חשמליות  וגדרות בלתי נראות לעין בלב של כל מי שנמצא ליד המחסום. עמודי בטון מבוצרים, מגדלי בטון עגולים מבוצרים עם חרכים ממוגנים בראשם  – בדיוק כמו המבצרים העתיקים של הצלבנים המפוזרים בכל הארץ. הפטנט והפחד לא השתנו. רק החליפו מקום ולב.

האנשים:  מרחוק דמויות .  בחורף הן מגושמות ונטולות צבע ברור.  כאשר מתקרבים הדמויות במחסום מתחלקות לשתיים.

החיילים:  צעירים להפליא.  רק אתמול למדו בתיכון. המדים מונחים עליהם בסירבול.  על המדים. עוד אפוד, נשק מאד ארוך.  שערם קצוץ או אסוף. יש גם חיילות במחסומים.   אם הם לא בוחנים את האישור ברצינות תהומית או מדברים עם המפקד בטלפון, הם חוזרים להיות נוער צעיר חמוד ותוסס, חובב קריאה עוגות, ומוסיקה.   לפעמים הם יודעים קצת ערבית.

הפלשתינאים:  בחורף גם הם ארוזים בבגדים .  כהים לרוב.  לא מאד מעוצבים.   מחכים בהשלמה. לקריאת האישור. לשאלות . החוזרות ונשנות. להשפלה. תעמוד כאן. תעמוד כאן. לא כאן.  לא בזוגות. אתה , תעוף מכאן. הם זזים בשקט. לא רוצים לחולל מהומות.  מבטם נע בין יאוש להשלמה, לציפיה .  אם זה לוקח הרבה מדי זמן, הם מסתובבים וחוזרים על עקבותיהם. כבר אין סיבה ללכת לעבודה. היום כבר לא משתלם. הם מרגיעים את המארחים היהודים. כן, ככה זה תמיד. לא, לא זה בסדר. …..

התזוזה:  סוף סוף במכונית.   נוסעים הביתה.  העיניים של האורחים בולעות את הנוף, את הכבישים המסודרים, את הרכבים החדשים, את האנשים החופשיים.

מה אנחנו רוצים לעשות?  לחבר את הלבבות של האנשים בעולם אלו לאלו.  גם אם אני רחוק, יהיה אכפת לי אם למשהו לא טוב. שאוכל לחוש את הכאב והצער של אדם אחר בעולם אפילו אם אני לא מכיר אותו. לשאול אותו, איך אתה חי? ממה אתה נהנה? מה אתה אוהב.  כן, עכשיו המצב לא טוב, אבל אתה לא לבד עם זה . משהו חושב עליך ומנסה לעזור לך  יחד איתך.

יחד: מילת המפתח שלנו, יחד. לא באים מלמעלה עם עצות. לא באים מלמטה עם התנצלות. מסתכלים על המצב ומבינים שבין המתגוששים הגדולים, בין הכספים המוזרמים ולא מגיעים ליעדם יש פעילות אחרת. פעילות של הלב.

הלב הוא אותו דבר. פועם באותה צורה בכל גוף. בכלל לא משנה אם הוא שבדי, יהודי, פלשתיני או אסקימואי.

הלב: להקשיב ללב. ראשית להקשיב ללב שלי. לפתוח את הלב שלי לעצמי. כאשר אני פתוח וקשוב אלי. אני יכול להקשיב לזולת.  אני יכול לדבר עם הזולת. אני מרגיש שמה שאיתי הוא בסדר גם אם הכל לא בסדר.  שאני יכול לדבר על מציאות קשה או טובה מתוך הלב. וברגע שאני חולק את הרגש שלי עם עוד מישהו זה כבר יותר קל. יותר פשוט. והמציאות משתנה. כי אני כבר לא לבד איתה.

העצמה: אני חש עצמי חופשי וחזק יותר כאשר אני קשוב לעצמי. חופשי מביקורת נוקבת כלפי עצמי. חופשי מרגשי נחיתות. חופשי מכעס. מקבל את העובדה שיש בי את החלקים הללו ולא נותן להם כוח. כדי שנערה פלשתינאית תוכל לכתוב לנערה אחרת בעולם, היא זקוקה קודם כל להעצמה. לחיזוק. לשינוי המציאות הפנימית שלה אשר תעזור לה לפגוש את המציאות החיצונית בצורה יותר טובה. יותר אופטימית.

הפרויקט: לחזק קהילה קטנה בכפר פלשתינאי ליד ג'נין להרגיש יותר טוב עם עצמה למרות הכיבוש. למרות האבטלה. למרות הקור בבתים והקושי לחמם. למרות המחסומים וחוסר החופש העצום לנוע בחיים ובעולם.

זיהוי: בעזרת זיהוי של מנהיגות חיובית בכפר, בבית הספר, בין המורים והמורות. בין התלמידים והתלמידות. בין האמהות והאבות. בין העמותות.  להביא להם את כלי ההקשבה כדרך לשינוי המציאות והעצמת עצמם ממקום חדש. להביא אותנו אליהם בצורה של נתינת הלב. לא נתינה של כסף . לא נתינה מתנשאת. כי אם עבודה משותפת על הלב.  שלהם ושלנו.

מי יזהה? מי ישתתף? החברים שלנו, עבד ושהאר, והחברים שלהם מן העמותה. עמותה לא פוליטית, שמטרתה עזרה לזולת. עבד ושאהר אותם לקחנו והחזרנו למחסומים. שהם מנחמים אותנו שזה הכל בסדר…. גם כשהכל לא בסדר.

אם נוכל להביא מעגלי הקשבה לטייבה ג'נין הרי הרי שניצור קו של אהבה בין הלבבות, קו של פשרה, של דרך אחרת. אי קטן ושונה של איכפתיות ושינוי מן הדרך הרגילה.

עמותת מעגל הקשבה, תא דואר 37 מושב אלקוש (אצל נועה מעיין) מיקוד 1380400 052-6123986